דעות – 2 עבדים הננו

נהוג לחגוג אצלנו את חג הפסח כחג החירות. אבל השנה איננו זכאים לחגוג את החירות. כל עוד ישנם חטופות וחטופים ישראלים
בעזה, אין לנו חירות. כי עצם הימצאותם בעזה בימי החג האלה משמעה שנחטפנו יחד עִִמם

חירותנו כבני אדם וכאזרחים
במדינה דמוקרטית נחמסה
מאִִתנו עוד לפני 7.10 . אבל החמס
הזה התגבר שבעתיים באופן הציני,
המחושב והמרושע שבו ניהל ועודנו
מנהל ראש הממשלה את הסכם סיום
המלחמה והשבת החטופים.
החמאס ביכר עסקה אחת של השבת
חטופים, שחרור אסירים וסיום
המלחמה. אבל רה"מ התווה עסקת
שלבּּים, וכעת לא עומד גם בה.
זה 17 חודשים הוא עושה כל
שביכולתו כדי למסמס את ההסכם,
על מנת שלא ייאלץ לסיים את
המלחמה, שמא סיומה יביא לקץ
שלטונו ולקץ חירותו כנאשם.
כך אפוא בעבור חירותו, בשל חששוֹֹ
ממאסר בגין אשמותיו, הנבחנות כעת
בבית המשפט, ממשיך רה"מ בגזֵֵלת
חירותם של החטופים והחטופות.
בעשותו כן, הוא פוגע בערכים
הבסיסיים ביותר של ישראל כחברה
מתוקנת, כחברה דמוקרטית, וגם
בערכי הצהרת העצמאות. הוא ממוסס
את ערך הערבות ההדדית, ואת ערכי
השוויון והצדק. הוא הופך אותנו
מאזרחים שווי זכויות וחובות במדינה
מתוקנת לנתיניה של תיאוקרטיה
סמכותנית, שבּּהּּ שמורה לנו החובה
לשרת בצבא, להקריב את בנינו
למולֶֶך השליט, אך אין לנו זכויות
לחיים שוויוניים, לערבות הדדית
ולקבלת הצדק, השוויון בפני החוק
והביטחון שמחויבת מדינה מתוקנת
לתת לאזרחיה.
חג הפסח הזה הוא חג מר. הלוואי
שיקום בינינו מנהיג, שיוציא
אותנו מעבדות לחירות, מעבדות
בתיאוקרטיה הסמכותנית שמכונן
כאן בנימין נתניהו – לחירות במדינה
יהודית דמוקרטית מתוקנת. בהיעדר
אל שיתגלה לאדם, יהפכו למנהיג
ויכתיב לו את עשרת הדיברות, אין
לנו אלא לסמוך על עצמנו. לא עם
עבדים אנו, לא לפרעה ואף לא לנאשם
שאוחז בקרנות המזבח מחשש לאבדן
שלטונו. ולא עת לחגוג את חירותנו
היא זו, אלא עת